קיפו”ד – מאמר

LOGO200

גישת קיפו”ד – מאמר 

חינוך בהקשבה לגיל הרך

 

מהי גישת קיפו”ד, על אילו תיאוריות היא בנויה ומהן מטרותיה.

 

גישת קיפו”ד, אשר פותחה ע”י נועה זהבי, הינה דרך אשר מאפשרת לילד בגיל הרך לקבל תמיכה והקשבה בכל אתגר הנקרה בדרכו, וכמו כן לתת לו ארגז כלים שיאפשר לו לצלוח את חיוו כילד וכבוגר בדרך נוחה ונעימה יותר.

הגישה מאמינה ופועלת בשיקוף ושיתוף פעולה עם ההורים.

 

קיפו”ד = קבלה, יצירתיות, פשטות ודמיון.

ארבעת התכונות הללו הן אבני היסוד של הגישה מכיוון שהן מאפשרות לנו, המחנכים וההורים, לעזור לילד ליצור, בהווה ובעתיד, חיים מלאי שמחה ומימוש עצמי.

 

קבלה = ראיית הילד בשלמותו והיכולת להכיל כל דבר בו, ובנו כהורים וכמחנכים .  יש לקבל את הילד על כל תכונותיו ומעשיו, לקבל את עצמנו כמחנכים או הורים, לקבל את האתגרים וההצלחות, לקבל את זה שגם אנחנו, הבוגרים, עושים טעויות ולדעת שאת הרוב ניתן לתקן.

יצירתיות = תוצר של דבר מקורי, זוהי יכולה להיות מחשבה, התנהגות או פעולה. להיות יצירתיים בחינוך ילדינו זה אומר כי חשוב להיות בעלי חשובה מקורית למציאת פתרון לבעיות העולות מול כל ילד וילד, ובנוסף לכך לאפשר לילדים להיות יצירתיים ומקוריים בכל תחום ונושא.

פשטות= הינה כנות ואמת, היא ההבנה כי לכל דבר יש פתרון והידיעה כי החיים אותם אנו חיים הינם גמישים וברי שינוי, דברים קורים מסיבה מסוימת ובסופו של דבר הכול מסתדר (גם אם קורה לי משהו חמור – הוא יעבור). כל דבר בחיים נגמר ובמקומו מתחיל דבר חדש. בנוסף לכך פשטות הינה גם היכולת לפעול מתוך התחושות והמוסר הפנימיים.

דמיון = זוהי חשיבה מחוץ לקופסה, מצב שבו אדם חושב בצורה מופשטת המאפשרת לו מעוף ויצירתיות. חשוב להיות בעלי דמיון פורה בחינוך ילדינו ולאפשר לילדים מעוף ודמיון.

 

גישת קיפו”ד מבוססת על התפיסה כי השאיפה של כל אדם הינה מימוש עצמי, ובשל כך יש חיות חיים של שלווה פנימית, פשטות, שמחת חיים, כנות, קבלה, סבלנות וקלות, כאשר כל אלה מובילים להצלחה (קלות הינה דרך ההסתכלות על חוויות אשר אנו עוברים בחיים; נוכל לראות את חוויותינו כקשות וחסרות סיכוי להצלחה או כהזדמנות להתגבר על אתגרים, להתעלות מעליהם ולהצליח).

 

הכול בחיים מתחיל בדרך בה אנו מסתכלים על העולם וחווים אותו.

 

על-פי תפיסת גישת קיפו”ד תינוק נולד עם אמת, כנות ובלי מסיכות, אך השלבים והחוויות אותם עליו עבור בשנות חיוו הראשונות הינן מורכבות ואט אט הוא לומד להיות מניפולטיבי ושאפשר לשקר כי זה יכול “להציל אותו” ממצבים מסוימים, וכך בהדרגתיות, הוא עלול לאבד את הפשטות.

כל זאת קורה מכיוון שמרגע לידתו, על הוולד להתמודד עם הרבה מאוד מצבים שהוא אינו מכיר, הכול חדש לו. מוחו מתפתח בהדרגתיות ויחד עם זאת מתחילים להתפתח היכולות הפיזיות והקוגניטיביות שלו, כאשר בעקבות ההתפתחויות הללו הילד לומד להכיר את העולם הסובב אותו ולהגיב לו.

המציאות שאליה הילד גדל יכולה להיות מורכבת ומתסכלת או פשוטה וברורה, לרוב זה תלוי בדרך בה אנו, הבוגרים והמחנכים, מנחים ומכוונים אותו.

גישת קיפו”ד מאפשרת לילד לחוות את השנים הראשונות בדרך פשוטה וברורה; אנו מאמינים כי עם הגישה וההכוונה הנכונות ניתן לאפשר לילד לחוות את חוויותיו הראשוניות בדרך מכילה וקלה יותר.

 

חשוב לזכור כי כל החוויות אשר הילד חווה נאגרות בתוך זיכרון תת המודע שלו ומשמשות לו כמניע או כעיכוב במהלך כל חיוו כבוגר.

 

למימוש העצמי ולהקניית ביטחון עצמי יש קשר רב  עם בבניית תת מודע מניע ולא מעכב. ככל שנמלא את זיכרון תת המודע בערכים בונים, דפוסים והרגלים חיוביים וחוויות טובות ושמחות, כך ההווה והעתיד של יהיו שלמים יותר.

 

המסגרת של גישת קיפו”ד פותחת חלון בעבור הפעוט או הילד לפשטות, לקבלה עצמית וקבלת הזולת והסביבה, לאחריות, יצירתיות, לאמונה ביכולותיו, לביטחון, לכנות, ליושר וטוב לב, וכל זאת נעשה תוך שילוב של מספר גישות ושיטות חינוכיות ופסיכולוגיות כשבראשן עומדת הגישה ההומניסטית.

 

גישות ותאוריות חינוכיות ופסיכולוגיות עליהן מבוססת תכנית קיפו”ד:

 

הגישה ההומניסטית:

ההומניזם הינו זרם בפסיכולוגיה החברתית, אשר מאמין כי כל אדם הוא בעל אופי ייחודי, חירותי, נשגב ומקודש, כאשר בחינוך הערך העליון שלו הוא כבוד.

הגישות ההומניסטיות מתאפיינות בעיסוק פוטנציאל הצמיחה של האדם ובשאיפה של כל אחד ואחת למימוש עצמי.

מימוש עצמי= שאיפה תמידית להגשמת הפוטנציאל הטבוע בנו ולמיצוי יכולותינו וכישרונותינו.

זרם זה מדגיש את הבחירה האישית, תוך התמקדות בפיתוח האישיות, גילוי הזהות העצמית, גילוי הרצון הפנימי ותחושת העצמיות.

בגישה זו מאמינים כי הטוב העליון שיש לשאוף אליו הוא טובת האדם, וכי האדם טוב מיסודו והענקת חרות מלאה תביא להתפתחותו הטובה ביותר.

נקודות חשובות בעבור ‘גישת קיפו”ד’:

  • האדם הוא יצור טוב מטבעו, בעל חופש בחירה והחלטה, ולא כעבד של יצריו או תוצר של החברה.
  • האדם פועל בהתאם למציאות, כפי שהיא נתפסת על ידו.
  • הילד הוא יצור טוב מטבעו, המונע ע”י צרכים חיוביים כסקרנות ומימוש עצמי, לכן כדי שהילד יגשים את צרכיו, עלינו (ההורים והנחנכים) ליצור אווירה חיובית בה הוא לא יחשוש להיות הוא עצמו.
  • הסקרנות הטבעית הינה במקום מרכזי והלמידה היא חווייתית.
  • “יש שהדחף למימוש עצמי נמצא בקונפליקט עם הצורך באישור של העצמי ושל הזולת, בייחוד כאשר אדם חש שעליו למלא מחויבויות או תנאים מסוימים על מנת לזכות באישור זה”.

רוג’רס דיבר על ‘הערכה חיובית בלתי מותנית’ – “הילד צריך להרגיש כי הוריו יאהבו אותו תמיד ויקבלו אותו על אף שגיאות והתנהגות לא נאותה, וכי אין הם צריכים להרוויח את אהבת הוריו. כאשר ילד אינו מתנהג כראוי, על הוריו להדגיש בפניו שהם שוללים את התנהגותו ולא אותו עצמו”.

הורניי דיברה על ‘עצמי אמיתי‘ – “בכדי להגיע לכלל מימוש, יש לתת לילד תנאי סביבה חיוביים, כמו: חום אנושי, רצון טוב של הזולת, אהבה הרואה בילד כיחיד במינו. בלא התנאים החיוביים המטפחים האלה, הילד מפתח חרדה בסיסית המדכאת ביטוי ספונטני של רגשות ומונעת יצירת קשרים טובים עם הזולת”.

 

מדרג הצרכים של מאסלו:

אברהם מאסלו היה חלק מהזרם ההומניסטי, ומדרג הצרכים שלו הינה תאוריה העוסקת במניעי האדם בחייו בדרך למימוש העצמי.

לתאוריה זו השלכות בתחומים רבים והיא יוצאת מנקודת הנחה כי צרכי האדם הם הבסיס למוטיבציה שלו.

מאסלו טען כי מנעי האדם הינם מגוונים ורבים, והוא חילק אותם לשתי קטגוריות: מניעי חסך– הצרכים אשר בלעדיהם האדם לא יוכל להתקיים ברמה הפיסית והנפשית,

ומניעי גדילה– דברים אשר מספקים לאדם חיים מלאים ומסופקים.

האדם תמיד ישאף להגיע לאיזון בתוך מניעי החסך; אם הוא רעב – הוא יאכל, אם הוא עייף – הוא ישן… וכשמניעי החסך מסופקים האדם יוכל להתפנות למניעי הגדלה; האדם ישאף להתפתח, להיות יצירתי, פתוח לחוויות החיים ולהיות בעל בטחון ועצמאי.

מאסלו פרס את מדרג הצרכים לאורך כל שנות חיי האדם, אך גישת קיפו”ד מאמינה כי מדרג זה מובע בכל רגע ורגע בחיי האדם בכל שנות חייו.

♥ אריקסון:

 

מבחינת אריקסון בכל שלב של ההתפתחות יש קונפליקט שעל הילד לפתור, כאשר הפתרון ילווה אותו במהלך כל חיוו.

 

שלב הינקות – גיל 0-1 – אמון לעומת חשדנות

זהו שלב בו הילד תלוי לחלוטין בדמות בהוריו (בעיקר האם) או המטפלת בו, והיא מייצגת בעבורו את כל העולם.

מכיוון שלא קיים “הורה מושלם”, הקונפליקט עמו מתמודד התינוק בשלב זה הוא בין צרכיו הבסיסיים לבין יכולתו של ההורה לספק אותם – הורים הקשובים לצורכי התינוק, מספקים את צרכיו ועקביים בתגובותיהם, מבססים בו אמון בסיסי, בעוד הורים בלתי קשובים או בלתי עקביים ביחסם אל התינוק, ייטעו בו חשדנות בסיסית.

 

אריקסון סבר כי מידת האמון אשר יפתח התינוק איננה תלויה רק בכמויות המזון או גילויי אהבתה של האם, אלא גם באיכות היחס האימהי; בנוסף לדאגתה ולרגישותה של האם למילוי צרכיו של התינוק נדרשת כאן אף מהימנות אישית ואמונה עמוקה של האם או הדמות המטפלת – כי משמעות לכל מה שהיא עושה.

 

שלב הילדות המוקדמת – גיל 1-3 – אוטונומיה לעומת בושה

זהו השלב בו מתחיל החינוך לניקיון ושלב בגמילה מטיטול. בשלב זה עולה דילמה של “להחזיק או להרפות” לא רק במובן הצר של ההפרשות, אלא במובן הרחב יותר של השליטה. חוסר היכולת להצליח במטלה זו עשוי ליצור תחושת בושה, דבר שקורה לא פעם לילדים בתהליך החינוך לניקיון.

בשלב זה רוכש הילד אוטונומיה בסיסית – הוא רוכש תחושת כוח, עצמאות וביטחון וכך מגלה פחות תלות בהוריו. הדמויות המשמעותיות בשלב זה הן ההורים והאחים, שנדרשים על פי אריקסון לגלות גישה תקיפה כלפי הילד, אך במקביל להעניק לו חופש פעולה, לא לפגוע באמון אשר נוצר בשלב הקודם ולא לשפוט אותו בחומרה. אם ידחו ההורים את ילדם או יזלזלו בו, עלולים להתפתח אצלו רגשות של בושה, חוסר ביטחון וספק ביכולתו

במידה שהילד עובר שלב זה בהצלחה, נוצר אצלו כוח רצון. הוא יודע להחזיק או להרפות בסיטואציות הנכונות. למשל לשחק יפה עם צעצועים ולא לאבד אותם, אך לא להגיע למצב של החזקה כפייתית של צעצועיו וחוסר ויתור מוחלט כלפי אחרים.

סכנה נוספת בשלב זה היא שהילד עלול להפנות את השליטה לא כלפי חפצים אלא כלפי עצמו, ולפתח אישיות עצורה ומצפון חזק וקפדני מדי, דבר שיביא אותו בשלב מתקדם יותר, לשליטה על פי חוקים והרגלים ולא בגמישות על פי רוחם של הדברים.

 

שלב גיל המשחק – גיל 3-6 – יוזמה לעומת אשמה

זהו שלב בו הילד מתחיל לגלות יוזמה וסקרנות. בשלב זה הילד פעיל מאוד, חוקר את סביבתו ויכול גם “להתעסק” עם זולתו באופן מיני אם במישרין או בעקיפין והדמויות המשמעותיות בעבורו הן הוריו ומבוגרים אחרים כמו הגננת או כל דמות דומיננטית בחייו.

בשלב זה נוצר אצל הילד התסביך האדיפאלי או לילדה תסביך אלקטרה, בו נוצרת התאהבות באחד מן ההורים מהמין השני וקינאה בהורה מהמין שלו הנתפס בעיניו כמתחרה.

רצונו של הילד לעמוד על עצמאותו המתפתחת בגיל זה, והתאהבותו בהורה מהמין השני, עלולים להוביל אותו לקונפליקטים, לרגש אשמה  לכן, על פי אריקסון, המשפחה צריכה לאפשר לילד ליזום דברים, לכוונו למטרות מקובלות, ולא להגיב בחומרה על גילויי העוינות של הילד כלפי ההורה בן מינו, או על המיניות המתעוררת שלו. הורים שיחנכו את ילדיהם חינוך נוקשה מדי יגרמו לילד לאבד את היזמה.

תסביך אדיפוס פתור בשלב זה יהווה פתרון חיובי של השלב. פתרון מוצלח של שלב זה גורם לכך שהילד לומד לא להיכנע לדחפים העיוורים שבו, אלא לכוון את עצמו ולהציב לו מטרה. המעלה אותה מקבל האדם היא המטרה (purpose) – היכולת לקבוע מטרות ולהתמיד בהן ללא הפרעה של רגשות אשם או פחד מענישה. אריקסון הדגיש את הפן החברתי: בגיל זה הילד כבר הולך ורץ בכוחות עצמו, הוא מתחיל להבין שהוא אינו המרכז בתוך המשפחה. הוא אף לומד את ההיררכיה החברתית בה הוא נמצא. הילד מגלה יוזמה והרפתקנות ומגלה את העולם. פתרון טוב של שלב זה יגרום לילד להציב מטרות.

 

♥ רוסו

רוסו, הוגה דעות צרפתי ומהפכן בתחום החברתי, טוען כי אסור למחנך להשתמש בעונשים יזומים, אלא עליו להסתפק בעונש הטבעי בלבד, כלומר: תוצאותיהם השליליות הטבעיות של מעשיו הלא נכונים; כאב או אי נעימות הם מתחייבים ממעשים אילו. עונש טבעי זה ימנע מהילד לחזור על מעשיו בעתיד.

בנוסף הוא טוען כי יש לחנך אדם המגשים עצמו וחי לפי טבעו ולא אזרח המתחנך למען אחרים בניגוד לטבעו תוך התחשבות בסביבה, וכי הוראה איננה צריכה להיעשות מתוך ספרים ובדרך מילולית, אלא על-ידי דוגמה אישית והתנסות ישירה בבני-אדם ובעולם.

 

♥ יאנוש קורצ’אק

קורצ’אק היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון הזכויות לילד.

בגישת חינוכו היה מכבד את הפרט ומקבלו כמו שהוא. לדבריו, במקום צווים נוקשים וחוקים כפויים, ביקורת וחוסר אמון- יש להתייחס לילד בהבנה, כבוד ואהבה, ולהאמין ביכולתו ללמוד מניסיונו, לטפח את המיוחדות שבו ולטעת בו בטחון ביכולתו.

הילד אינו מי שיהיה גדול בעתיד, אלא הוא כבר ישות בפני עצמה.

 

♥ ניל א.ס (אלכנסדר סאתרלנד):

ניל הקים את בית הספר הראשון לדמוקרטיה, סאמרהיל, כשהנחת היסוד בו היא כי ילדים במיטבם כאשר הם חופשיים, לטענותיו:

  • “תפקיד המחנך הוא לכוון את הילד. הילדים מגיבים באהבה על אהבה ולכן חשוב לסגל אותם לחינוך של משמעת חיובית“.
  • “תפקידו של הילד הוא לחיות את חיי עצמו- לא את החיים שהוריו הדואגים חושבים שעליו לחיות, ולא חיים על פי יעדיו של מחנך החושב שהוא מיטיב לדעת”.
  • “מטרת החיים היא מציאת האושר, ופירושו של דבר מציאת עניין”

 

♥ המגמה הפיידוצנטרית / למידה רגשית:

מגמה זו נוצרה מתוך מקום הרואה את הילד במרכז העשייה החינוכית.

תפקידה של הדמות המחנכת הוא לדאוג ולטפח את הבריאות הגופנית והנפשית של הילד ולתמוך בטיפוח הרגלים וכשרים שכליים ונפשיים, כגון: יוזמה, אחריות, סקרנות ופתיחות, וכתוצאה מכך המשמעת החיצונית מוחלפת במשמעת פנימית, בלקיחת אחריות אישית ועצמאות.

לטענתם, הפרט פועל ללא הרף מתוך נטייה של שאיפה פנימית ללמוד ולהכיר את הסביבה בה הוא חי ולכן יש ליצור בעבורו סביבה טבעית, למעט להתערב באישיותו ולתת לו ללכת עם נטיותיו.

אישיות הילד תעוצב מתוך עצמה ולא מבחוץ ע”י תכני החברה מסביב ומושגיה; תפיסת עולמו של היחיד הינה פונקציה של המציאות שלו, ומכיוון שכך תפיסת עולמו של היחיד ייחודית לו בלבד.

ניסויים שנערכו במסגרת זו הראו כי ככל שהדמות המחנכת דואגת ומעורבת יותר מבחינת רגשית בנושאים אשר מעניינים את הילד, כך הילד יעמיק את למידתו ויגביר את הישגיו באותו התחום.

 

 

מטרות גישת קיפו”ד:

 

 “תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד; למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו”

 

  1. לאפשר לילד לחוות חוויות אשר ישאירו בזיכרונות תת-המודע שלו דפוסים והרגליים חיוביים ותבניות חשיבה ברורות וחיוביות.
  2. רוב ההתנהגויות והרגלי החשיבה שלנו, כבוגרים, הן אוטומטיות; בשנות חיינו הראשונות אנו מתחילים לאמץ התנהגויות אשר במהלך החיים הן הופכות להיות חלק בלתי נפרד מאתנו. מטרת גישת קיפו”ד הינה להתחיל בגיל מוקדם ככל האפשר לכוון את ההתנהגות והחשיבה של הילד בצורה חיובית ובונה עבורו , בכדי לאפשר לו זרימת חיים נוחה ומאפשרת יותר בהווה ובבגרות.
  3. לאפשר לילד, בזמן בשלות, להיות מסוגל להציב לעצמו גבולות ומגבלות לפי תחושתו; לשים לעצמו את גבולות החופש והחירות שלו.
  4. לאפשר לילד להתנהג בטבעיות, תוך שמירה על כבוד לזולת וכבוד לעצמי.
  5. לכוון את הילד למילוי הסקרנות שבו.
  6. לתמוך בילד במציאת הייחודיות שלו.
  7. אנו מאמינים כי השפה יוצרת את המציאות, ולכן אנו שואפים להקנות לילדים שפה חיובית, תומכת ומעודדת.
  8. לאפשר לילד לקבל כלים של ביטחון עצמי וערך עצמי. אנו מאמינים כי אדם מצליח הוא אדם אשר מאמין בעצמו ויש לו ביטחון בדרך שלו, ולכן אנו מטפחים את ביטחונם העצמי של כל אחד ואחת, מאמינים בהם ונותנים להם תחושת הצלחה וסיפוק מהעשייה.
  9. ילד חושב אחרת מאדם מבוגר ומתנהג אחרת ממנו, ולכן יש להכיר את דרכי החשיבה שלו ולפנות אליו בהתאם; הדפוסים אשר מאפיינים את התייחסותו הרגשית וההכרתית של הילד שונים באופן מהותי מאילו של המבוגר, ולכל גיל יש צורת התנהגות מסוימת לפי יכולת ובשלות.
  10. קצב ההתפתחות שונה מילד לילד, לכן חשוב להיות קשוב לקצב של כל אחד על מנת לאפשר לו את הכלים הנכונים בכל זמן נתון. הילד מראה לנו איפה הוא נמצא, ולעיתים הוא מאתגר את עצמו בדברים מתקדמים, ולכן חשוב לתת לו את המענה והתמיכה הנכונים לרצון שלו להתנסות בדבר שהוא “גדול עליו”, כדי שיצבור ביטחון.
  11. פיאז’ה : מגע חברתי – באמצעות המגע החברתי הפרט לומד בהדרגה להכיר נקודות השקפה שונות, וכי להיות בקבוצה פירושו להתחשב בדעות השונות משלו.
  12. הוולד מגיע לעולם עם יעוד ומטרות התפתחותיות, ולכן יש לגלות ולראות את החזקות והתכונות בולטות שלו, על מנת שנוכל לכוון אותו לעבר הגשמה והצלחה.
  13. קבלת העצמי והאחר, התחשבות בעצמי ובאחר.
  14. לאפשר לילד להבין כי הוא ההצלחה, במקום שבהמשך הוא ירדוף אחריה…

 

 

לסיכום:

 

גישת קיפו”ד מבוססת על התפיסה כי השאיפה של כל אחד, כמעט, היא להגיע למימוש עצמי מתוך קבלה, יצירתיות, פשטות ודמיון – אשר יוצרים בעבורנו קלות, גמישות וכנות בהתמודדות עם המציאות שאנו יוצרים.

 

הרצון של גישת קיפו”ד הוא לתת לילד להיות בפשטות, לאפשר לו את תחושת המימוש העצמי בכל רגע ורגע נתון תוך תחושת ההנאה, ההצלחה, ביטחון עצמי, וחיבור טוב עם עצמו וזולתו.

אנו, בעצם, נותנים לילד ארגז כלים אשר יאפשר לו: לבנות דרכי חשיבה שיעזרו לו בהווה ובעתיד, לפתח את הסקרנות, לפתח אמפטיה, לסלוח לעצמו ולזולתו, לפתח את שפתו ויצירתיותו, לחזק את הביטחון והאמונה בעצמו וביכולותיו ובנוסף לכך הכוונה להגיע להחלטות הנכונות לו תוך היזון חוזר (משוב, תגובה שיש בה הערכה לגבי פעולה) על החלטותיו.

 

אנו מאמינים כי ככל שהילד יוצר זיכרונות חיוביים והצלחות בתת-המודע שלו, כך הוא יצליח להתמודד ולהתעלות על אתגרים בהווה ובעתיד.

 

בגישת קיפו”ד כולם שותפים למסע של חינוך הילדים – הגן, ההורים והמשפחה כאחד.

אנו מאמינים כי על כל דמות מחנכת יש את החובה לאהוב את הילד ולקבלו כמו שהוא, להקנות לו תנאי סביבה חיוביים ומטפחים ולעודד את יצר הסקרנות והרצון לדעת.

אנו רואים בשפה כיוצרת מציאות; המחשבות, המילים וההתנהלות בפועל של ההורים והדמויות המחנכות הדומיננטיות יוצרות התנהגות אצל הילדים, ולכן חשוב כי אנו, המחנכים, נהיה מודעים למה שאנו חושבים, מרגישים, עושים ומקרינים לילדים.

 

“כאשר נכנסים למוסד חינוכי , המיישם עקרונות של חינוך הומניסטי , אפשר מיד לחוש באווירה המתבטאת בתחושת נינוחות , חמימות ונועם , לצד עושר תרבותי ועשייה יוצרת , תחושה המשפיעה הן על השוהים הקבועים והן על המבקרים בו”.